פסק-דין בתיק ת"ק 006144/05

התובע הגיש תביעתו נגד הנתבעים, ולענייננו - הנתבעת הנכונה הינה הנתבעת 1, עיריית בת-ים (להלן: "העירייה"), לחייבם להחזיר לו את הסך של 1,227 ש"ח אותו נאלץ לשלם בעקבות ביקור מעקלים מטעם העירייה בביתו ביום 8.12.02. המעקלים דרשו מהתובע לשלם את הסך הנ"ל בשל חוב שהיה חייב התובע לעירייה, בעטיו של אי תשלום דו"ח חניה, שהוטל עליו ביום 25.12.97.

יצוין, שסכום הדו"ח המקורי עמד על 70 ש"ח והוא הלך ותפח עם הזמן עקב התעלמותו של התובע מלשלמו, כך, לפי טענת הנתבעים.

לטענת התובע, עבירת החניה שבגינה נעשה הדו"ח לא בוצעה על ידו והרכב "העבריין" אינו ולא היה בבעלותו. העירייה, לטענתו, נמנעה מלהציג ראיה קבילה הקושרת אותו לעבירת החניה. טענה זו של התובע עומדת ביסוד תביעתו, שכן, אם אכן התובע לא עבר את העבירה והרכב המעורב בביצוע העבירה לא היה בחזקתו במועד ביצועה, פשיטא שנשמט הבסיס לחיובו.

זאת ועוד, התובע מלין על כך שביום ה- 4.1.01 - לאחר שנשלח אליו מכתב מפרקליטי העירייה (הם הנתבעים 3 עד 6) מיום 24.12.00, בו נדרש לשלם סך 463 ש"ח, סכום החוב בגין הדו"ח - פנה אליהם בכתב והציע לשלם את סכום החוב המקורי, דהיינו את הסך של 70 ש"ח. הוסיף התובע ודרש במכתבו מפרקליטי העירייה להימנע מלאכוף עליו את תשלום החוב הנטען, אחרת יישאו בהוצאות.

יצוין, כי התובע במכתביו מיום 4.1.01 וכן מיום 8.12.02 נקט בלשון אולטימטיבית כנגד פרקליטי העירייה בדרישה לשלם אך את סכום החוב המקורי בסך 70 ש"ח (וגם זו מבלי להכיר, ו/או להודות באחריותו לביצוע הדו"ח נשוא פרשה זו).

במכתבו מיום 8.12.02 הגדיל התובע לעשות ודרש מפרקליטי העירייה להימנע מלפדות את השיק שנתן ביום 8.12.02 למעקלים, אחרת יינקוט נגד פרקליטי העירייה בהליכים משפטיים (ולראיה תביעה זו) וכן איים עליהם בתלונה ללשכת עורכי הדין.

אדגיש ואומר, כי אין לתובע עילה לתבוע באופן אישי את פרקליטי העירייה, שכן אלו עשו את פעולתם כשליחי העירייה וכי כל פעולותיהם נעשו, לטעמי, מכוח הדין. אם יש לתובע על מה להלין, יתכבד ויפנה את תביעתו כנגד השולח - היא העירייה הנתבעת שבפניי.

במאמר מוסגר אציין, כאמור, כי לא מצאתי כל פגם או פסול בהליכים שננקטו על ידי פרקליטי העירייה, שעשו מלאכתם ללא מתום. כאמור לעיל, יסוד ומוסד לבדיקת טענותיו של התובע כנגד העירייה טמון בשאלה - כלום הודע לתובע קיומו של הדו"ח מיום 25.12.97, שהושת עליו, ו/או על הרכב שהיה בחזקתו באותה שעה, כנטען, אם לאו.

העירייה בכתב ההגנה ארוך ומנומק, ביקשה לדחות את תביעת התובע וטענה כי כל פעולותיה מרגע מתן הדו"ח לרכב שמס' 6345520, בגין אי הצמדת כרטיס חניה, היו בהתאם לחוק ולסדרי הדין הנוהגים בכגון דא.

לפי העולה מדברי העירייה, נרשם לרכב הנ"ל דו"ח חניה ביום 25.12.97 ובצידו תשלום קנס בסך 70 ש"ח. רכב זה היה רשום על שם חברת "יורופ-קאר", חברה להשכרת רכב (להלן: "החברה") וכי על כן נשלח אליה הדו"ח הנ"ל. ביום 5.5.98 נתקבלה במשרדי העירייה הודעת החברה, כי במועד ביצוע העבירה נהג ברכב הנ"ל לקוח החברה, מר אורי מלכיאור (הוא התובע), שפרטיו וכתובתו נמסרו לעירייה (ראה נספח א' לכתב ההגנה). לאור נתונים אלה, הוסב הדו"ח על שם התובע וביום 10.12.98 נשלחה לתובע דרישה בדואר רשום לתשלום הקנס, וזאת לכתובתו ברח' החייל 5, חולון, כפי שהוצאה מרישומי משרד הרישוי (ראה סע' 41ב לתקנות סדר הדין הפלילי, [ראה נספח ב' לכתב ההגנה]). יוצא, איפוא, כי העירייה פעלה כדין ושלחה לתובע הודעת תשלום קנס חדשה, על פי מענו כאמור לעיל.

אין ספק, שהעירייה פעלה במסגרת הזמן המוקצב לה בחוק ושלחה לתובע את הודעת תשלום הקנס בתוך שנה מיום ביצוע העבירה (ראה סע' 225א(א)לחוק סדר הדין הפלילי). לגרסת העירייה, נשלחו לתובע דרישות תשלום נוספות בימים: 25.11.98 (צ"ל - 25.11.99), 15.5.00 בדרך המצאה רגילה, אך גם אלה לא זכו למענה מטעם התובע. אציין, כי לא ראיתי העתקי דרישות אלה בכתב ההגנה.

ביום 24.12.00 נשלחה לתובע, מטעם משרד עורכי הדין הנתבעים דרישה לתשלום סך 463 ש"ח עפ"י סע' 4 לפקודת המיסים (גבייה) והיא נמסרה לו במסירה אישית, כאשר התובע חתום על אישור מסירה זה (ראה נספח ד' לכתב ההגנה).

אין מחלוקת שדרישות תשלום אלה שנשלחו לתובע, כמפורט בכתב ההגנה, עונות על התנאים שנקבעו בפס"ד סצ'י (המאוזכר בסע' 25 לכתב ההגנה(ומונעים את החלתה של טענת התיישנות על  המקרה דנן (זאת גם אם אביא בחשבון רק את ההודעה מיום 24.12.00 שעל אישור מסירתה חתום התובע). 

בעקבות קבלת דרישת העירייה מיום 24.12.00, פנה התובע ביום 4.1.01, כאמור לעיל, ודרש לחדול מהמשך ההליכים נגדו, כנגד הסכמתו לשלם את הסך המקורי בסך 70 ש"ח. טענות התובע במכתבו זה כי לא קיבל כל התראה קודמת לתשלום החוב, עומדת בסתירה, לכאורה, למשלוח הדרישה בדואר רשום מיום 10.12.98, שכן התובע לא פעל להוצאת דבר הדואר הרשום שנשלח למענו ועל כן רואים אותו כאילו קיבל את ההודעה כדין (ראה תקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי).

כאמור, מקץ שנתיים ימים ממכתב נציגי העירייה, הגיעו המעקלים לביתו של התובע ביום 8.12.02 וביקשו לרשום דו"ח עיקול מטלטלין במענו של התובע. רק בעקבות ביקורם של המעקלים, נאות התובע לשלם בהמחאה את הסך שעמד אז על 1,227 ש"ח (ראה נספחים 6 ו-7 לכתב התביעה).

במאמר מוסגר ייאמר, כי התובע יכול היה להקטין את נזקו אילו שילם במועד את הדרישה בסך 463 ש"ח והיה מפנה בעקבות כן את טענותיו כנגד חוקיותו של הדו"ח, ו/או גובה החיוב שנדרש לשלם - אך זאת לא עשה במשך שנתיים, עד אשר הופיעו המעקלים בביתו.

למותר לציין, כי על חובות המגיעים לעירייה חלים הליכי הגביה לפי פקודת המיסים (גבייה) 1929 והעירייה פעלה באמצעות שלוחיה (הנתבעים 2 עד 6) בהתאם לפקודת הגביה הנ"ל (ראה בעניין זה סע' 31 לכתב ההגנה, על כל חלקיו).

שנתיים ומחצה חלפו עברו מאז "נאלץ" התובע לשלם בהמחאה את סכום החוב בסך 1,227 ש"ח עד אשר "נזכר" להגיש את תביעתו כאן ואינני יכול לראות את התנהגותו בעניין זה כמי שתום לב מנחה אותו, שכן על שום מה ולמה נזכר התובע להגיש תביעה זו שנים לאחר שסיים לשלם את חובו לעירייה?

לאחר שעיינתי, כאמור, בטענותיו של התובע ובטיעוני הנתבעים, נחה דעתי כי דין תביעתו של התובע להידחות וכי אין לו אלא להלין על עצמו על כך שלא דרש להוציא את דבר הדואר הרשום שנשלח למענו על ידי העירייה ביום 10.12.98 (אז עמד סכום החוב על סך 70 ש"ח).